"טחנת הנזירים" הוקמה בתקופה העותומאנית ופעלה עד ראשית המאה ה- 20 בכוח מימיו השופעים של מעיין עין יבקע, השוכן 2 ק"מ מזרחית לטחנה. מי המעיין הגיעו באמצעות אמת מים בנויה אל ארובה במפלס העליון של הטחנה ובכוח נפילת המים, הונעו אבני הריחיים הכבדות שטחנו את הקמח.
ב-2011, שכרה רשות ניקוז ונחלים קישון את האתר מידי הנזירים הכרמליטים, לצורך הקמת מרכז הדרכה לשיקום נחלים.
טחנת הנזירים נמצאת בגליל המערבי התחתון על גדת נחל ציפורי ליד הכפר ראס עלי הממוקם על גבעת עליל. אזור הגליל התחתון מאופיין בהרים נמוכים, מעבר נוח, שפע אדמה פורייה ומעיינות. כל אלו הביאו להתיישבות אנושית באזור מהתקופות הפרה-היסטוריות ועד ימינו. עדויות להתיישבויות אלו נמצאות לכל אורכו של נחל ציפורי.
אזור טחנת הנזירים שימש לכל אורך התקופות כאזור מעבר בין מישור החוף הצפוני ועמק זבולון ובין פנים הארץ ולכיוון הכינרת.
התנאים הטופוגרפיים ושפע המים הפכו את תוואי נחל ציפורי לאזור מעבר מועדף לתושבי המקום כמו גם עבור צבאות שונים, במהלך מסעות כיבוש לאורך ההיסטוריה. צבאות הצלבנים וצבאו של נפוליאון לדוגמא, השתמשו בנחל לצורכי מעבר, חניה והצטיידות לקראת היציאה לקרב.
בתיעוד שנמצא ע"י אדריכלית השימור רות ליברטי שלו, נמצא כי טחנת הקמח פעלה במקום לפני 1800, אך לא ידוע ע"י מי נבנתה ומתי.
בסביבות 1800, טחנת הקמח מפסיקה לפעול וננטשת, יתכן שבעקבות המלחמה (ב- 1799 פלש צבאו של נפוליאון לארץ והשתמש בנתיבי התנועה באזור) ויתכן שבעקבות מחסור במים.
ב– 1821, נזיר כרמליטי בשם ג'מבטיסטה מפרסקטי שהיה אדריכל במקצועו, מחדש את פעולת הטחנה במסגרת עסקה משותפת בה שותפים משפחה דרוזית משפרעם שהיתה בעלת הטחנה, טורקי בעל ממון המספק את ההון הראשוני לחידוש ושיפוץ הטחנה והמסדר הכרמליטי בחיפה, הוגה הרעיון, היוזמה והידע. הטחנה תוחכר לכל המרבה במחיר וההכנסה תחולק בין שלושת השותפים (לפי כתבה מאת אלכסנדר דיומא משנת 1837).
בתהליך השיפוץ מוקמת או מחודשת אמת מים ממעיין עין יבקע לכיוון הטחנה ומי המעיין מפעילים אותה (טחנת ארובה).
לפי סקר מתקני כוח המים בא"י שערך שמואל אביצור בשנת 1957 עד שנת 1900 פעלו במקום 4 אבני ריחיים ב- 2 מפלסים. אחרי 1900 פעלו 2 אבני ריחיים בשני מפלסים. כאשר נערך אותו סקר, היו הטחנות במצב הרס מתקדם וקשה היה לאתר בשטח את שרידיהן.
בסביבות 1930 טחנת הקמח חדלה לפעול,בין השאר בשל התחרות מול טחנת הקמח החשמלית שהוקמה בשפרעם ומאוחר יותר באיבטין (אביצור).
משנות ה- 50 ואילך, שימש המקום כמחסה לעדרי הסביבה וכדיר חזירים.
בשנות ה- 2000 עבר המקום שיפוץ יסודי ושימש כאולם אירועים (הנקרא: "טחנת הקמח יובלי ציפורי") מסעדה וחדרי אירוח.
בשנת 2011, עזבו מפעילי האתר את הטחנה והנזירים הכרמליטים חיפשו גוף אשר ישכור את המבנה והשטחים שסביבו.
זמן קצר לאחר מכן, נחתם חוזה שכירות ל- 20 שנה בין מסדר הכרמליטים היחפים לבין רשות ניקוז ונחלים קישון אשר מתעתדת לשקם את המבנה ואת הטחנה ולהקים באתר את המרכז הראשון בארץ לשיקום נחלים וחיבור קהילות אל הנחלים.
מסדר הכרמליטים וטחנת הנזירים
כיום נמצאת טחנת הנזירים בבעלות – יו"ר המנזר של המסדר הכרמליטי חיפה (כפי שמופיע בנוסח הטאבו). המסדר הכרמליטי Ordo Fratrum B.V Mariae De Monte Carmelo נוסד בשנות ה- 80 של המאה ה-12, בימי מסעות הצלב בא"י בידי נזירים מתבודדים שחיו במערות הכרמל בהשראתו של אליהו הנביא ותלמידיו. נזירים אלו עזבו את הר הכרמל בסוף המאה ה- 13 בעקבות שינויים מדיניים וחזרו לאירופה.
ברחבי אירופה הלך המסדר הכרמליטי והתרחב ובשנות ה- 50 של המאה ה- 16, הוקם פלג של המסדר הכרמליטי הנקרא " מסדר הכרמליטים היחפים" Ordo Carmelitarum Discaleatorum . בשנות ה- 30 של המאה ה- 17, שבו הנזירים ממסדר הכרמליטים היחפים בראשותו של האב פרוספר להר הכרמל והקימו במקום מנזר חצוב בסלע ברובו, במדרון ההר מעל מערת אליהו. המנזר הזה התקיים כ- 150 שנה ונהרס ב- 1761 ע"י שלטונו של דאהר אל עומר.
ב- 1770 הוחל בהקמתו של מנזר חדש במיקום חדש, בראש ההר, במרחק קטן מהמנזר ההרוס. בעקבות תבוסתו של נפוליאון בעכו ב- 1799, סבלו הכרמליטים מהתנכלויות השלטון הערבי והמנזר עמד במצב של הרס חלקי. ב- 1821, הרס השליט עבדללה פשה סופית את המנזר שהוקם כ- 50 שנה לפני כן והשתמש באבניו כדי להקים לעצמו בית קיט.
אך ב- 1827, כבר הונחה אבן הפינה להקמת המנזר החדש הקיים עד היום בחיפה והכנסיה נחנכה ב- 1836.
הנזירים הכרמליטים הצליחו לבנות מחדש את המנזר הודות לתושייתו של ג'מבטיסטה מפרסקטי.
סיפור רכישתה ושיפוצה של טחנת הנזירים קשור להקמתו של המנזר.
המקור לסיפור זה הוא מאמרו של אלכסנדר דיומא (מחברם של הספרים "שלושת המוסקיטרים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו") בעיתון "la presse" שיצא לאור בפאריז בשנת 1937.
ג'מבטיסטה שהיה אדריכל בהכשרתו, נקרא ב- 1819 ע"י ראשי המסדר הכרמליטי ברומא, לקחת על עצמו את משימת הקמתו מחדש של המנזר הכרמליטי בכרמל, לפי הסיפור, הגיע ג'מבטיסטה למנזר לאחר שעבדאללה הרס אותו ב- 1821, שרטט בעודו יושב על הריסותיו את הבניין החדש וחישב כי עלות הבניה תסתכם בכ- 350,000 פרנק. למחרת הוא החל לחשב כיצד יגייס סכום זה, והרעיון הראשון שלו נבע מהצורך לייצר הכנסה קבועה עבור קהילת הכרמליטים בחיפה, הכנסה שלא היתה קיימת קודם לכן. הוא נזכר שבמרחק חמש שעות מהכרמל ושלוש שעות מנצרת, הוא נתקל בשתי טחנות קמח שננטשו. ג'מבטיסטה חיפש היטב בסביבה ומצא מעיין שבאמצעות תעלה להולכת מים, יוכל להיות מנוצל לצורך הנעת הטחנות. הטחנות היו שייכות למשפחה דרוזית בת כ- 20 משפחות. מאחר והדרוזים לא רצו למכור את האדמה, הציע להם הנזיר לחכור מהם את הקרקע ובתמורה להעביר אליהם שליש מהרווחים מהפעלת הטחנה. ג'מבטיסטה הפקיד את מלאכת הקמת תעלת המים והתיקונים בטחנות בידיו של נזיר צעיר ויצא למסעות ברחבי אירופה לצורך גיוס כספים עבור הקמת המנזר החדש.
ב- 1837 פגש ג'מבטיסטה את אלכסנדר דיומא ובעקבות פגישתם פרסם דיומא מאמר המתאר את עמלו של ג'מבטיסטה. המאמר תורגם לשפות רבות ותרם לפופולאריות ולרגשי הסימפטיה להם הוא זכה.
סיפור זה, על טחנות הקמח הנטושות בבעלות דרוזית, אשר הודות ליוזמתו של ג'מבטיסטה ולאמצעים הכספיים של אחד המוסלמים הוחזרו לתקנן והופעלו מחדש, נועדו לתאר את ההתחלה הצנועה להקמתו של המנזר ולעורר את נדבנותם של שומעיו.
למעשה, רובו של הכסף לצורך הקמתו של המנזר החדש, גויס כתוצאה משיתוף פעולה בין המסדר ברומא ובין מלכי צרפת לואי ה- 18, קרל ה- 10 ולואי פיליפ. (אלכס כרמל, 1969).
מקור- תיק תיעוד לטחנת הנזירים- רות ליברטי-שלו, אדריכלית שימור.
